ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
מיקום: חיפה
ייעוד: ספריה
שלב: הושלם - 2012
מזמין: אונינברסיטת חיפה
צלם: עמית גירון
אדריכל אחראי: שלב א: לב קוניקוב - שלב ב: נמרוד שנקלבך
למרות שאוסקאר נימאייר הסיר את שמו מהתכנון ושהפרויקט שנבנה בפועל בעזרת אדר' י. גלעד הוא גרסה מצומצמת ומופשטת של התכנון המקורי, מדובר באייקון המודרניסטי הברור והחשוב ביותר בישראל. בשהותו כאן הדגיש נימאייר את הצורך בצמצום ובשמירה על משאבי קרקע נדירים וטען לטובת היתרון המגולם בציפוף ובדחיסות כתנאי הכרחי ביצירה של מקום חדש. מהבחינה הזו פרויקט הענק בחיפה מגלם הלכה למעשה את התפישה המרחבית של נימאייר ומהווה אלטרנטיבה מודרניסטית חדה כתער אל מול תפישות תכנון בנאליות שרווחו בישראל באותו הזמן וייצרו כשלים מקומיים לרוב. ייתכן כי דווקא הביצוע המצומצם הוסיף באופן פרדוקסאלי לבהירות הקונספטואלית של הפרויקט וחיזק את המימד האיקוני של המגה-סטרוקטורה והמגדל המתנוסס מפסגת הכרמל.
יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מהעובדה שלמרות ההצלחה ביצירת האייקון, הפרויקט כשל במימד הלוקאלי ולא הצליח לייצר תנאים מספקים למשתמשים עצמם, שברובם מביעים סלידה מהבנין. הפנים הענק של המבנה הראשי (230X70 מ') מנותק לחלוטין מהסביבה המידית שלו ולמעשה כולא את המשתמשים ברצף של חללי פנים בלתי סופיים. כתוצאה הסירקולציה מסורבלת ומרבית חללי הפנים חסרים אוורור טבעי או מבט אל החוץ ומייצרים תחושה לא נעימה וקשיי התמצאות.
עקרונות התכנון: התערבות בקומפלקס הענק של הספריה הגדולה בארץ חייבה אותנו ללמוד היטב את מערך התפקוד המורכב שלה. ביחד עם צוות הספריה ניסחנו לאורך כשנתיים מערכת של פרמטרים מדידים, כגון אורך מסלולים, זמני המתנה, תצורות חיפוש וארגון וכו'. כל אלו נשקלו אל מול האפקט האדריכלי הרצוי שהוגדר כ'ריענון' המונליט המודרניסטי 'העייף' בעזרת הגדרה מחודש של היחסים עם החוץ, והפיכתה של הספריה לסביבת לימוד מלאת חיים ובעלת מגוון מצבי שהייה.
בהתאם לכך נוסח מעיך תדריך פנימי לפרויקט כאשר המהלכים האדריכליים יצאו מנקודת מוצא של שימור וכבוד מירבי לבנין הקיים, ואילו מצד שני שאפו ל'התגרות' בו, על מנת להפיח אנרגיה חדשה אל תוך הספריה הותיקה.
הרחבה, בנין חדש:
החלק החדש של הפרויקט נמצא למרגלות המגדל, קבור באדמה (מתחת לחניון) ולכן נעלם מהעין, למעט מכיוון חזית הבנין הקיים. המיקום שנבחר לתוספת הבניה מנצל מקטע בסכימה המקורית ששימש בזמנו כמילוי הקרקע שנחפרה לצורך הבניין הראשי. הבניין התת קרקעי מורכב משלוש קומות כ"א באורך של 120 מטרים ובשטח כולל של כ5000 מ"ר ומאכלס בתוכו חדרי משרדים, סדנאות עבודה, אוספים, חלל קריאה וקפטריה.
סדק, חצר פנימית:
המרווח בין מקטע זה והבנין הקיים שימש בעבר כחצר טכנית שאליה כוונו פליטות המ"א הועמק והורחב לחלל של חצר פנימית ארוכה וצרה – הסדק (120/8 מ').
גלעין, בנין קיים:
פרויקט הגלעין מפנה את כל מחיצות הפנים שנבנו בפנים הענק של הספריה ומחזיר את חלל הקומה החופשית והפתוחה שעמד בבסיס התכנון של נימאייר, אך מעולם לא מומש. חלל זה נפרש על פני 3,000 מ"ר ובדומה לחלל טרמינל הוא מאכלס בתוכו את המעברים והדלפקים הראשיים של הספריה, ומגוון חללי קריאה ומדיה.
חריץ/סדק/פטיו – הפרויקט החדש הופך את חצר הטכנית ששימשה כמוצא לפליטות של מגדלי האוורור לחצר פנימית מוארכת שמזמינה את משתמשי הספריה ליהנות מאוויר צח ומחלל מיוחד במינו. השמשת החצר הטכנית מאפשרת גם את יצירתו של מעין סדק קונספטואלי בסכימה המקורית. החצר שאורכה כ110 מטרים ורוחבה 8, עוצבה על ציר האורך כדוגמת מקטע משדרה עירונית (ביחד עם אדר' הנוף אמיר בלום) והיא מוגדרת משני צידיה ע"י החזיתות המקבילות של המבנה המקורי והבניין החדש. מתוך החצר ניתן לאמוד את ההבדלים בכוחות המניעים תוצרי התקופות השונות. החזית החדשה עושה שימוש באותו מודול גיאומטרי ובאותם חומרים (בטון וזכוכית) כמו החזית הישנה אולם היא מתריסה כנגדה בגישה אדריכלית הפוכה לחלוטין.
מצד אחד ניצב הפורמליזם האידיאולוגי והקשיח של החזית המקורית, בצורה של קו ישר ואין סופי, תוצרה של שלהי התקופה ההרואית של האדריכלות. בצד השני, החזית החדשה מקפלת את החזית, כמו גם את הפרוגראמה ליצירת מגוון מצבים וחללי ביניים בקנה מידה א-מונומנטאלי ונגיש.
תחת נוכחותו הדרמטית של המגדל הופכת החצר המאורכת לחלל בו נמתח דיאלוג תרבותי פעיל בין ישן וחדש, סגור ופתוח, קשוח וגמיש, זיכרון ונוכחות.
כחלק מאותה גישה המחליפה את המונומנטאלי בלוקאלי נעשה שימוש בזיכרון של המטפס הישן שאכלס את דופן החלל הטכני שבתוכו נחפר הבניין החדש. בעזרת עיצוב גרפי, הפכו עלי המטפס לתצורה גראפית המודפסת כתחרה לבנה על זכוכיות החזית החדשה, ומשמשת כפילטר בין יושבי המשרדים ובין המשתמשים בחלל הציבורי של הסדק.