בטון/מניפסט

אסף לרמן (2008)

..."כן, כן, מר יוהאן סבסטיאן באך, הקומפוזיציה המתוזמרת היטב שלך עומדת להתנסות בצליפת האנטי-סימפוניה
הדודקפונית." יפים גוליישף, ברלין, 1924

אתמול/זהב
מניפסט זה תובע את יצירתה של אדריכלות ישראלית חדשה בתחילת המילניום השלישי ושואף להתוות לה תדריך
מדויק. תדריך זה התפתח במהלך עבודה של קרוב לשני עשורים בהם התמזל מזלי להוביל מקבץ של )BRIEF(
פרויקטים מורכבים במיוחד, העוסקים בהתערבות אדריכלית במבנים מודרניים. מבנים אלו, כולם כאחד, נחשבים
ליצירות מופת העשויות בטון, נבנו בשנות השישים; 'דור הזהב' של האדריכלות הישראלית.
מיקומם המרכזי של מבנים אלו במרקם החיים הציבוריים בישראל, הפך כל אחד מהם לאייקון תרבותי הנושא מגוון
רחב של הקשרים תרבותיים שחורגים הרבה מעבר לייעודו הפונקציונלי של הבניין. היכל הספורט ביד אליהו, ביתה של
מכבי תל-אביב, נתפש כמעוז השמרנות הישראלית; בניין עיריית תל אביב-יפו הוא הכותל האזרחי הלאומי שאל מולו
נערכות הפגנות ענק, ושלמרגלותיו נרצח ראש ממשלה; והמגדל המתנוסס מעל פסגת הכרמל הפך את אוניברסיטת
חיפה לסמלה האהוב/דחוי של העיר.
 

לא שימור
במצב הדברים שאחרי המודרניזם והפוסטמודרניזם, פעולת התערבות אדריכלית עכשוית אינה יכולה עוד להרשות
לעצמה גישה של 'סטריליזציה' של הבנין תוך התרפקות על מצבו הראשוני. בהתאם, בפעולות ההתערבות שאציג לא
נעשה שימוש בכלי העבודה אותו מקובל לכנות ׳שימור'. הן מבקשות לנקוט עמדה ביקורתית, כזו שמאתגרת את
הקיים ומעמידה בו סדר דברים אדריכלי חדש.
 

קונפליקט
התערבות בבניין קיים תוך שימוש בכלים ומושגים בני-זמננו מייצרת מתח בין האובייקט המקורי, על מערך ההקשרים
שהובילו לייצורו ולעיצובו, ובין ייעודו החדש. את המתח הנוצר בין שני קטבים אלו ניתן להגדיר כסוג חלל חדש המוסף
למבנה. בפני אדריכל שבוחר לא להסוות את הבניין המקורי )על ידי ׳שימורו׳( עומד קונפליקט מובנה הנובע מהדרישה
לשינוי של בניין בעל זהות והקשרים ברורים, שאותו ניתן לנסח בעזרת זוג השאלות העקרוניות העומדות בפניו:
• כיצד להתאים את הבניין הקיים לשימושו החדש בצורה הטובה ביותר?
• כיצד להדגיש את חוסר ההתאמה בין השניים באופן הנכון ביותר ליצירת זהות חדשה?
קונפליקט זה מהווה את נקודת המוצא לגיבוש פעולת ההתערבות כולה. נוסף על כך, הוא שימושי במיוחד לצרכי האפיון
הפרטני של עיצוב המפגש בין הקטבים המנוגדים, הקיים והחדש. בהתאם לכך מודגשת תחושת המתח המיוחדת,
המאפיינת התערבות חדשה בבניין קיים, בעזרת ניסוחה של מערכת קטבים מנוגדים: ישן/חדש; חושני/מנוכר;
חשוף/חפוי; גבוה/נמוך; מבריק/עכור; שקוף/עמום; פתוח/סגור; מואר/חשוך; נקי/מלוכלך.
 

שלד מודרני
בטון מזויין הוא החומר ממנו בנויים המבנים שאליהם מניפסט זה מתייחס, אולם אדריכלות מודרנית היא השלד המכונן
של כולם. המודרניסטים, בכל אגפי התרבות השונים, מכלכלה ועד לינגוויסטיקה, דרך מוזיקה, אמנות ואדריכלות, שאפו
להיפרד מהסדר המקובל על המבנים ההירארכיים הקבועים בו, וחלמו לעצב תחתיו סדר חדש ושוויוני לעולם. כפי
שמדגים הציטוט של המלחין הרדיקאלי יפים גוליישף, דרך הפעולה של המודרניסט נעוצה בלימוד קפדני של ההקשר
הקיים )במקרה הזה "הקומפוזיציה המתוזמרת היטב" של באך, אותו העריץ(, במטרה להתנתק ממנו )או "להצליף בו"(
בעזרת החדש, המודרני והמשחרר.
במבט לאחור ניתן לשאול שאלות לגבי האמונה הבלתי מעורערת של המודרניים, ברעיון הקידמה ובחיבורה ההדוק
לטכנולוגיה כאמצעי ליצירת עולם טוב יותר. אולם למרות נוחות נקודת המבט הרטרוספקטיבית, ואולי במיוחד לנוכח
המרחק הגדול שעבר מימי ראשית המודרניזם, לא ניתן להתכחש לכוח הפלאי של אמונה זו, ולצורות החיים המגוונות
שמתאפשרות לכולנו בזכותה כיום. הקידמה הטכנולוגית עצמה, ברגע שהיא מופרדת מהחתירה ל'שינוי' ו'חופש' מסבירה
למה זו טעות לחשוב שכל מה שחדש הוא גם בהכרח מודרני. לקידמה הטכנולוגית כשלעצמה באדריכלות, או בשם אחר
– מה שמכונה כיום "היי טק", יש קשר קלוש לדרכי הפעולה – או יותר נכון – לאמונה המודרנית.
 

סדק
משקפת בצורה הברורה ביותר את התפתחות הלך החשיבה (Matta-Clark, 1943-1978) עבודתו של גורדון מטא-קלארק
המודרני ביקורתי כשהוא מופעל אל מול תוצר של הזמנים המודרניים – הבית המתועש בפרברים. פעולת החיתוך של
מטא-קלארק והסדק שנוצר בבניין הקיים, חושפים לא רק את קרביו של הבית על ארגונו הפנימי וחלוקתו לפונקציות,
אלא גם את האופן בו אנו מבינים מושגים כביכול מובנים מאליהם, כמו "בית" ו"משפחה".
העבודה שאציג בפניכם יוצאת מנקודת מוצא זהה ומיישמת פעולה מודרנית על תוצר מודרני. מטרתה של פעולה זו
היא לייצר את האפשרות/סדק ליצירת מחשבה חדשה – מחשבה שמעמתת אותנו עם המוכר ביותר )אייקון(, מחד,
ומאידך מאפשרת לנו לנסח מחדש תובנות על הפרשנות שלנו את עצמנו ומקומנו בעולם. בכל אחד מהפרויקטים, חלל
קונספטואלי זה מקבל מקביל פרוגראמטי קונקרטי בדמותו של חלל ציבורי חדש.
חללים אלו סודקים הלכה למעשה את הבניין הקיים, מאפשרים שימושים ומשתמשים חדשים ומאפשרים לפרשנויות
שונות לחדור אל, ולעדכן את, קריאת האייקון המקורי. חלל ציבורי זה מממש את יעודו כ 8,000- מ"ר של חללים פתוחים
בהיכל הספורט, כקומת תצפית פתוחה בין בניין העיריה הקיים ותוספת הקומות שמעליו, או כחצר הפתוחה שבין הבניין
הראשי והחדש באוניברסיטת חיפה.

מחר/בן כלאיים
הסדק שנפרץ באיקונות של דור הזהב מוביל אותנו הלאה לקראת ארכיטקטורה חדשה.
ארכיטקטורה זו לא תממש באופן ישיר ופשטני את הגדרות הצבע של תוכניות המתאר אלא תאתגר את שיטת התיחום
של המודרניזם הקלאסי )אשר הגיע לישראל בזמן הנכון אולם ממאן לעזוב(. הארכיטקטורה החדשה גם )ZONING(
והיא חותרת לפירוק והרכבה מחודשת של פורמטים מקובעים )TYPE( " אינה קשובה למשמעת המחייבת של ה"טייפ
אלו. התוצאה של הליך שכזה אינה יכולה לחזור על עצמה ולכן התוצר הארכיטקטוני הוא 'חדש', בכל פעם מחדש
ומעצם הליך יצירתו אינו ניתן לשכפול.
בניגוד לטייפ, תוצר ארכיטקטוני זה הוא מיוחד במינו ונוצר כתוצאה של שיחה רבת משתתפים בה מושגים כגון
פרטי/ציבורי, חוץ/פנים מאבדים את יחסיהם הבינאריים והופכים למרכיבים שווים בשדה אחד של אינפורמציה. בחוסר
של מילה אחרת )מכיוון שהשיח האדריכלי חוזר שוב ושוב להגדרות טיפולוגיות( ניתן לקרוא למוצר שכזה היבריד, בן
כלאיים.
תדריך זה אמנם התפתח ממהלכי ההתערבות במבני היסוד של דור הזהב של האדריכלות הישראלית, אולם הוא הכרחי
גם כמצע ליצירתה של שפה אדריכלית חדשה לדור ההמשך. במסגרת שפה זו לא ניתן להמשיך ולהגדיר את האתר
במונחים גיאוגרפיים גרידא - כ"מקום" בלבד. האתר מגלם בהכרח גם מערכת יחסים שמורכבת מאינטרסים בין שחקנים
מרובים )פייר בורדייה טבע את מושג ה"שדה", כאתר שמובנה על ידי מערכות יחסים בין שחקנים, בהתאם לכללי משחק
ואינטרסים. מודל השדה כולל, בין היתר, מתן תמריצים ותגמולים לשחקנים ומתאר את סוגי התחרות על ההון - לאו
דווקא הון כלכלי(. אינטרסים אלו נעים בין הפורמאלי, הסנטימנטלי, והחתרני, וכולם גם יחד משחקים את עצמם אל
תוך המקום הגיאוגרפי עצמו. לדוגמה ניתן לקחת את הויכוח הסוער סביב הריסתו של אולם הפועל אוסישקין בצפון
ת"א, או בניית גשר המיתרים בכניסה לירושלים, ועוד.
בתוך מערך מורכב זה של שחקנים ואינטרסים צריך בן הכלאיים האדריכלי החדש להתהוות ולפעול כחלק מתהליך
דינאמי שפתיחתו, או אפילו הריסתו של המבנה מסמנת רק אחד משלביו. לפיכך הבניין אינו יכול להמשיך ולהוות מטרה
בפני עצמה ויש לראות את הפעולה הארכיטקטונית כחלק ממכלול של פעולות בעלות משמעויות חברתיות ופוליטיות,
המתהוות להליך תמידי של שינוי, ומתכנסות לתוך מה שאנו נוטים לקרוא "עיר".

הפרטה, הצברה? ארכיטקטורה!
תהליך ההפרטה המתמשך, המשנה את המשק הישראלי מן היסוד, מסמן אפשרות מרגשת לאדריכלות הישראלית לתבוע
לעצמה דרכי פעולה חדשות. בבסיסם של תהליכים אלו עומד כורח המציאות המחייב תשתיות ציבוריות ותיקות להגדיר
עצמן מחדש בהתאם לתנאים המשתנים. הכורח החל על תשתיות אלו, שלמעשה יוזמות וממנות את ייצור החלל, מחייב
במקביל את האדריכלות עצמה לעדכן את השפה שלה על מנת להמשיך ולהתקיים.
גבולות ישנים נפרצים בגין שינויים פוליטיים/כלכליים/טכנולוגיים, וצבעי היסוד בפלטת האדריכל מתערבבים אחד אל
תוך השני. חישבו לדוגמה על ההיפוך שבהבחנה בין 'פרטי' ל'ציבורי' שנגרם ע"י הפרטת חברת 'שיכון עובדים' או לחלופין,
ע"י הופעת הטלפון הנייד.
זוהי כמובן בדיוק ההזדמנות לאפשר את בחינתם המחודשת של פורמטים טיפולגיים קשיחים כגון בי"ס, אצטדיון,
מוזיאון, ובמיוחד, כצו השעה, בנין/שכונת המגורים. פרימת המעטפת הקשיחה של פורמטים אלו תוביל בהכרח לניסוח
של מענה ארכיטקטוני חדש וספציפי – בן כלאיים יפהפה.
הליכי פירוק השפה, הנובעים מההפרטה, מגלמים בתוכם את תקוותה הגדולה ביותר של האדריכלות הישראלית להתחדש
(סופסוף?) ולהגדיר לעצמה תפקיד מחודש ורלוונטי בעיצוב סדר היום-יום הציבורי שלנו.
האדריכל, חייב להיות ער להתמוססות כל הגבולות המקובלים שהרכיבו את השפה האדריכלית עליה הוא חונך. בנוסף
הוא גם מוכרח לקחת אחריות על הגדרתה המחודשת בכל פעולה שהוא נוקט – דהיינו, האדריכל הישראלי של היום
נדרש לנקוט עמדה אקטיבית ועצמאית בהנחה שהוא מקבל על עצמו את האחריות הפוליטית/חברתית לפעולותיו
במרחב. רק כך הוא יוכל לנווט את כוחות ההרס של המנועים הכלכליים החדשים כדי לנסח מהלכים נגדיים שבכוחם
להציב מחדש את הממד האזרחי כחלק אינהרנטי ממרקם חיינו.
מעבר לכך עליו לדבוק במסלול: הציווי המודרני המקורי שחיבר מושגים כמו "אחריות" עם "חופש" וחתר לקראת יצירתו
של האדם הנאור. כבעל המקצוע המוסמך ביותר לניתוח ועיצוב סביבת החיים שלנו, האדריכל שעדיין רואה את עצמו
מחויב למודרנה, מוכרח למצוא דרכים רלוונטיות להתקדם לעבר המטרה הזו בדיוק, כנגד הרוח שמנשבת בפניו, ולמרות
שכל מה שמוכר, נעלם.

ארכיטקטורה, בדומה לשירה, היא התנגדות.